מה אומרים

ספר רביעי לסופר. מרגש ממש כי קראתי את כולם שהיו נפלאים וייחודים וגם הנוכחי. מדויק כמו השם שלו - כל כך פועם, צולף כגשם על הגוף. "המילים הכאובות של נעמי הצליפו כגשם בגופו" (עמוד 151). כבר כמה ימים שאני בחווית קריאה המשולבת עם פס קול נפלא מגוון וזורם כל כך עמוק גם שאני לא מכירה את השירים כולם (תענוג לאוזן). אז מה יש בספר - כתיבה טובה חודרת ומעוררת חושים הכוללת אוכל ביתי טוב, מוזיקה טובה, עלילה המשלבת זיכרונות מהעבר שכל כך פועמים ודופקים נוכחות ועוד הרבה דברים שקורים כאן ועכשיו. "... תחושה של היערכות מחדש וטיהור חלקים ישנים מתוכי" (עמוד 201). על הספר - נראה כי לרונן יש הכל: קריירה משגשגת, משפחה יפה וחברים רבים, אך הוא הגיע לשלב בחיים שנראה שחסר לו משהו. הוא חש מחנק ואירועי התקפי חרדה, מה שגורם לו לחזור לשורשים, לחדר ילדותו בבית ילדותו בשכונת ילדותו — כאן ועכשיו וגם בזיכרונותיו לאירועים חזקים ומשמעותיים מהעבר. הוא מחפש את החסר לו וכך נפתחת לו דרך חדשה.

אחד הדברים הכי כיפיים בלהיות בפנסיה הוא הזמן הפנוי "לבלוע" ספרים... בימים האחרונים נסחפתי לתוך ספר מופלא: ילד מקולקל של הסופר דרור שגב. כמי שעובדת שנים רבות עם נוער בגיל ההתבגרות פגשתי הרבה "ילדים מקולקלים" מופלאים כמו ערן שבספר. דרור הצליח לתאר ברגישות ובצורה מדויקת ועדינה את נבכי הנפש לא רק של ערן, אלא גם של המטפל הנפלא שפגש ואת האהבה הענקית והמסירות לעבודה שלו ולילד הקסום שמולו. בעיניי הספר הוא ספר חובה להורים, מורים ומטפלים שעוזרים לנערים ונערות להתמודד עם קשיי גיל ההתבגרות. ממליצה בחום.

מה קורה כשנאמנות לעצמך עומדת בסתירה לאהבה שלך? לנאמנות לחברים? למשפחה? מה קורה כשאתה מרגיש חלול, פועל על אוטומט, עושה הכל נכון, אבל בתוכך כולך צעקה אחת גדולה? כשאתה מזהה בתוך עצמך את הילד שהיית מבקש ממך לחזור ולהיות אתה? אלה השאלות בהן מתחבט דניאל שגיא, גיבור ספר הביכורים של דרור שגב. בניגוד לספרי חיפוש עצמי / משבר גיל ה-40 רבים, "חוצה" לא נופל למלכודת החפירות ו"מצאתי את האור" למיניהם. "חוצה" הוא קודם כל ספר סוחף. מרענן לקרוא שגבר כותב כך, כל כך רגשי ומחובר. שגב מתאר את שתיקת המועקה בכל כך הרבה מילים ועוצמה עד שהיא נוכחת ממש כמו אחת הדמויות. בלי לקלקל לכם את הקריאה עם ספוילר אגלה רק שהמועקה מתפוגגת במהלך הקריאה. התחושה היחידה שנשארת היא ההנאה מקריאת ספר מצוין.

הספר "אין לי מספיק מילים בגוף" זז כל הזמן בתווך שבין המילה לגוף, ויהיה זה גוף אנושי, גוף של ציפור או גופים מפוסלים של נשרים שחורים. סיפור האהבה בין שי, פסל אמן, ויעל, צלמת טבע, הוא כפול לאורך כל הספר: אהבת גבר ואישה ואהבה ליצירה ואמנות. קשה לשתי האהבות הגדולות האלה לשכון יחד, והסיפור מהלך על המתח הזה, שמפרה ומייסר את שני גיבוריו. זה ספר שמתפוצץ ממש מתשוקה ויצר, ולא מתבייש בזה לרגע – לא במילים ולא במעשים. התשוקה הגולמית הזאת מדבקת, והספר נטרף בקריאה בולמוסית, קריאה שנעשית גם היא יצירת אמנות בפני עצמה.