פועם

אם בספר "חוצה" דיבר דרור על משבר גיל ה-40, נדמה שבספר הזה מדובר כבר במשבר אחר שכל מי שחצה את גיל ה-50 יוכל להזדהות איתו.

בספר, לרונן יש קריירה משגשגת, משפחה יפה וחברים רבים. אבל סערה אדירה משתוללת בתוכו. בגיל חמישים וחמש, ולראשונה בחייו, הוא מתבונן הישר אל התהום הפעורה בנפשו ושואל את עצמו שאלות שמעולם לא העז לשאול; האם הוא מאושר ומסופק בחייו? מדוע מעולם לא ביקר בקברו של החבר הכי טוב שלו מהצבא, אודי? איך זה שהיחסים שלו עם אביו קרים? איך טראומת מות אימו השפיעה על הגוף ועל הנפש שלו, ולמה הוא פשוט לא מצליח לנשום?

רונן לוקח את הקורא אל מסע במרחבי טבע ריחניים ומצעיד אותו בין צלילי מוסיקה שעיצבה את דמותו. הקורא ימולל באצבעותיו רגבי אדמת ילדות, ינשום פריחת הדרים ויחזור אל חדר ילדותו. יחד מתערבלים להם זיכרונות וגעגועים למה שהיה פעם ולמה שלא יחזור עוד.

זהו ספרו הרביעי של דרור שגב. וכמו בספריו הקודמים, 'חוצה', 'ילד מקולקל' ו'אין לי מספיק מילים בגוף' – הכתיבה נועזת, ישירה ומחוברת לישראליות, לשורשיות ולכאן ולעכשיו.